פסק-דין בתיק ע"פ 932/10

השופט א' א' לוי:

1.        בית-המשפט המחוזי בחיפה (השופטים י' אלרון, כ' סעב ו-מ' גלעד) הרשיע את המערער בע"פ 1432/10 (להלן: המערער) בשורה של עבירות מין שבוצעו במתלוננת, בת אחיה של אשתו. מעשים אלו החלו כאשר הייתה המתלוננת בת חמש, ופסקו רק כאשר הגיעה לגיל עשר. בעקבות הרשעתו נדון המערער לשמונה שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי והוא חויב לשלם למתלוננת פיצוי בסך 25,000 ש"ח.

           המערער משיג בפנינו על הרשעתו והעונש שנגזר לו, בעוד שהמשיבה (בע"פ 932/10) מבקשת כי נחמיר בעונש.

2.        בכתב-אישום שהוגש לבית-המשפט המחוזי בשנת 2008, נטען כי במשך מספר שנים נהג המערער לבצע במתלוננת מעשים מיניים. האירוע הראשון התרחש בעת שהייתה בת חמש, כאשר המערער התנדב לספר לה סיפור לפני השינה, ותוך כדי כך החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. במקרה אחר הגיעה המתלוננת למקום עבודתו של המערער, וכאשר נשארו לבדם שב וביצע בה מעשים דומים, ואף הורה לה לגעת באיבר מינו. מקרה נוסף התרחש בבית-כנסת בו שהו המערער והמתלוננת לרגל אירוע משפחתי, כאשר הוא ניסה להחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה, ללא הצלחה. עוד תוארו מעשים דומים שהתרחשו בביתה של המתלוננת; בחדר בנו של המערער; וכן כאשר המערער טייל עם כלבו. באחד מאותם טיולים ניסה המערער להושיב את המתלוננת על גופו המעורטל, אולם היא נמלטה ממנו לפני שעלה בידו לבצע את זממו.

3.        נוכח הזמן הרב שחלף בין מועד ביצוע המעשים להגשת כתב האישום, חולקו הוראות האישום שיוחסו למערער לשתי תקופות, בהתאם לשינוי שחל בחקיקה הרלוונטית: בתקופה שבין 31.3.88 (המועד בו נכנס לתוקפו תיקון מס' 22 לחוק העונשין התשל"ז-1977) ועד ל-10.8.90 (אז נכנס לתוקפו תיקון מס' 30 לחוק העונשין), יוחסו למערער עבירות של תקיפה מינית לפי סעיפים 348(ג) ו-348(ב) לחוק במתכונתו אז. ביחס לתקופה שלאחר מכן, יוחסו למערער עבירות של אינוס וניסיון לאינוס, מעשה מגונה ומעשה מגונה בפומבי בקטין בן משפחה, לפי סעיפים 345(א) ו-351(א), 348(ב) ו-351(ג)(2) ו-351(ד) לחוק העונשין.

הכרעת-הדין

4.        במרכז ראיותיה של המשיבה עמדה עדותה של המתלוננת. היא טענה כי האירוע הראשון התרחש בעת שהמערער ביקר בביתה, וכאשר הקריא לה סיפור לפני השינה. באירוע אחר ניצל המערער את היותם לבד במקום עבודתו, וכאשר ביקשה לתאר את המעשים שביצע בה במהלך הטיולים עם כלבו מסרה: "הוא היה מכניס אותי לאיזה מבנה שאז זה היה נראה לי כמו גן ילדים" (עמ' 24 לפרוטוקול). בנוסף, תארה המתלוננת מקרה בו תקף אותה המערער כאשר הגיעו לספסל בחורשה בקרבת ביתו, ובלשונה: "[המערער] פתח את המכנסיים שלו, הוציא את איבר המין שלו. רוצה שאני אשב עליו. באותו רגע קמתי ורצתי... ובבית הוא אמר להורים שלי היא ברחה לי, היא פתאום רצה לי" (עמ' 29 לפרוטוקול).

           באשר לאירוע בבית הכנסת, מסרה המתלוננת כי את מעשיו ביצע בה המערער בקומה השנייה, ואת המבנה תארה כך: "היה בית כנסת מדהים מבחינת המבנה שלו, מבחינת הצורה שלו בגלל החלונות, היו שם ויטראז'ים" (עמ' 27 לפרוטוקול). המתלוננת הוסיפה ותיארה מקרה בו הגיע המערער במפתיע לביתה כאשר הייתה לבדה, וניסה להוביל אותה לחדר השינה, אולם היא דחתה אותו. כתוצאה ממעשיו של המערער, כך לגרסת המתלוננת, היא נמנעה ככל יכולתה מכל קשר עמו, וסירבה להגיע לביקורים משפחתיים שנערכו בביתו.

5.        עדותה של המתלוננת לא הייתה חפה מסתירות, אולם כאשר נשאלה עליהן עלה בידה להסבירן. כך לדוגמא טענה המתלוננת בעדותה, שהמעשים בוצעו בה בין הגילאים חמש עד עשר. אולם, משהוצגו בפניה רישומיו של פסיכולוג, מהם עלה כי היא סיפרה לו שהמעשים בוצעו בגילאים שלוש עד 11, היא השיבה כי רישומים אלה לא נערכו בנוכחותה, ולכן אינה יכולה לעמוד על מקור הטעות (עמ' 58 לפרוטוקול). בנוסף, מסרה המתלוננת כי המקרה האחרון שהתרחש היה בבית-הכנסת, אולם במשטרה מסרה כי היה זה דווקא אירוע שהתרחש בחורשה. כשעומתה עם נתונים אלה, הסבירה המתלוננת כי האירוע בחורשה נתפס בעיניה כניסיון לבצע בה מעשה אסור, ולא אחת מן התקיפות ממש, שהלא היא ברחה קודם שהיה בידי המערער לבצע בה את זממו (עמ' 79 לפרוטוקול).

           בעדותה בפני בית-המשפט העלתה המתלוננת, לראשונה, את הטענה כי במהלך האירוע האחרון בחורשה, דרש ממנה המערער לבצע בו מין אוראלי. את הסיבה להעלאתו של נושא זה באיחור, תלתה המתלוננת ברצונה שלא לחשוף פרטים נוספים וכואבים מעברה  (ראו עמ' 8 להכרעת הדין).

עדים נוספים

6.        במהלך השנים עובר למועד תלונתה במשטרה, חשפה המתלוננת את גרסתה בדבר מעשיו של המערער, ולו באופן חלקי, בפני אנשים שונים - מכריה ופסיכולוג עמו נפגשה - אשר העידו כולם בפני בית-המשפט. הוריה של המתלוננת העידו על מצבה הנפשי שבסופו של דבר הוביל אותם להפנותה לפסיכולוג. רק לאחר שנפגשה עם זה האחרון וחשפה בפניו את שעבר עליה, אזרה עוז לחשוף את הפרשה גם בפני הוריה. אמה של המתלוננת נדרשה לאירועים שתוארו בכתב האישום, ועלה בידה לזכור את נסיבות התרחשותם - בין היתר, אישרה כי במקרה אחד חזרה המתלוננת בריצה לאחר שטיילה לבדה עם המערער (עמ' 189 לפרוטוקול); במקרה אחר השאירה אותה לבד עם המערער במשרדו (עמ' 191 לפרוטוקול); לאחר ששהתה המתלוננת לבד עם המערער מצאה אותה אמה כשהיא מצביעה על איבר מינה ומציינת שוב ושוב את שמו של המערער (עמ' 193 לפרוטוקול); ובאשר לאירוע בבית הכנסת, זכרה האם כי הבחינה לפתע בהיעדרה של המתלוננת, עד שזו הופיעה בלווי המערער שאמר כי הראה לה את המקום (עמ' 200 לפרוטוקול). אביה של המתלוננת תיאר גם הוא את המצב הנפשי של בתו כאשר חשפה בפניהם את שבוצע בה, וכן אישר כי היא נמנעה מלהשתתף במפגשים בהם נכח המערער (עמ' 16 להכרעת-הדין).

ממצאיו של בית-המשפט המחוזי

7.        עיקר המחלוקת נסבה סביב סתירות שביקשה ההגנה למצוא בגרסתה של המתלוננת. בתום שמיעתן של ראיות הצדדים העדיף בית-המשפט את גרסתה של המתלוננת, ונימק זאת, בראש ובראשונה, בהתרשמותו ממהימנותה. בית-המשפט מצא תמיכה לגרסתה בכך שחשפה אותה בפני אנשים שונים, במועדים שעובר לתלונתה במשטרה. נוסף על כך, התרשם בית-המשפט מתיאוריהם של הורי המתלוננת בדבר הלך רוחה הנסער כאשר חשפה בפניהם את שארע, זמן קצר לפני הגשת התלונה. בית-המשפט מצא חיזוק נוסף לגרסתה בעדותה של האם, ולבסוף, נקבע בסוגיית כבישת עדותה של המתלוננת, כי היא חששה שחשיפת הפרשה תגרום לקרע במשפחתה (עמ' 34 להכרעת הדין).

           מנגד, ציין בית-המשפט המחוזי את התרשמותו השלילית מהמערער, אשר נמנע מלהשיב על חלק מן השאלות שהוצגו לו (שם, עמ' 35). כמו-כן, ושלא כמתלוננת, לא עלה בידי המערער לספק הסברים מניחים את הדעת לאירועים שונים, ובפרט לאלה שהתרחשותם אומתה בעדותם של הורי המתלוננת (שם, עמ' 36). נוכח כל אלה קבע בית המשפט: "ראיתי לנכון, בסיכומו של יום, ליתן אמון בגרסת המתלוננת, התואמת את עובדות כתב האישום, ולקבוע כי עובדות אלו הוכחו כנדרש במישור הפלילי" (עמ' 40 להכרעת הדין).

8.        לאחר שניתח את הדינים שהיו בתוקף בעת מועדי ביצוען של העבירות, הרשיע בית-המשפט המחוזי את המערער במרבית העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. מעשים שלא הוכח מועד ביצועם חייבו התייחסות נפרדת, והכוונה לאירוע בחדרה של המתלוננת בעת שהמערער קרא לה סיפור; אירועים שהתרחשו בחדרה של המתלוננת כאשר שיחקה בצעצוע שקנה לה; ומקרה שהתרחש בחדר בנו של המתלונן. ביחס לאירועים אלו, הוחלט להרשיע את המערער, מתוך הנחה המקלה עמו, כאילו  התרחשו קודם לתיקון 22 לחוק העונשין (עמ' 52 להכרעת הדין). המערער זוכה מעבירה של מעשה מגונה בפומבי בפני בן משפחה, הואיל ובית-המשפט ראה במעשה חשיפת איבר מינו של המערער בפני המתלוננת, כשלב מקדמי בעבירה של מעשה מגונה שביצע בה. כמו-כן, וחרף העובדה שנתן אמון מלא בדבריה של המתלוננת כי המערער ביקש ממנה לבצע בו מין אוראלי, לא הורשע המערער בגין אותו מעשה, הואיל ונמצא כי למערער לא ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן בפני אישום זה.

הראיות שנוספו לאחר הכרעת-הדין

9.        בצעד חריג, ניאות בית-המשפט המחוזי להידרש לראיות שהציג המערער לאחר שהורשע. המערער ביקש, באמצעות עדים, להפריך חלקים מתיאוריה של המערערת. וכך לדוגמה העיד יושב ראש העמותה המנהלת את בית-הכנסת בו טענה המתלוננת כי המערער פגע בה, שרק לאחר שנת 1998 הפך בית הכנסת למבנה בן שתי קומות, ואז נוספו לו גם הויטראז'ים שהוזכרו על-ידי המתלוננת. אולם, בית-המשפט ציין כי העד לא שימש בתפקידו בעת התרחשות המקרה, ואף שבעבר לא כלל בית הכנסת שתי קומות, הרי שהמבנה בו שכן היה מאז ומתמיד דו-קומתי, ולא ניתן לשלול את האפשרות שהייתה גישה לקומה הנוספת.

           עד נוסף, אשר התקין את הספסלים בחורשה בה נטען כי התרחשו חלק מן המקרים, מסר בעדותו כי הוא עשה זאת בשנת 1998, היינו, לאחר המועד הנטען לביצוע העבירות. אולם עד זה גם אישר כי אין ביכולתו לעמוד על מצב החורשה או הספסלים בה עובר לאותו מועד. בנוסף, שוטר שזומן להעיד סיפר כי בעבר הייתה הנחייה גורפת בקרב המשטרה לנעול גני ילדים בשעות הערב, ועל כן נטען כי המעשה שלגרסת המתלוננת התרחש בגן ילדים, לא היה יכול להתרחש בפועל.